עשרים המוטיבים

כלי אחד תוקף שני דברים בבת אחת, ורק אחד מהם ניתן להצלה.

הפרש הוא המזלגן המפורסם משום שהוא תוקף משבצות שאף כלי אחר אינו מכסה באותו אופן, אבל מזלג עושה הכול: רגלי שמגיע לשני כלים קלים, מלכה שמגיעה לצריח ולרץ חשוף, מלך בסוף משחק שנכנס בין שני רגלים. המבחן אינו «האם אני תוקף שני דברים» אלא «האם שניהם יכולים לחמוק».

כלי אינו יכול לזוז כי מאחוריו עומד משהו יקר יותר.

מוחלט כשמאחוריו המלך — התזוזה אינה חוקית, לא רק גרועה. יחסי כשמאחוריו מלכה או צריח, ואז התזוזה חוקית ופשוט עולה חומר. ההמשך הוא שמנצח: כלי מרותק הוא כלי שאינו יכול להגן, אז ערמו עליו עוד תוקפים, או הכו בו ברגלי.

ריתוק הפוך: הכלי היקר עומד מלפנים ומוכרח לזוז.

תנו שח למלך לאורך קו בצריח, ברץ או במלכה, ומה שעמד מאחוריו שלכם ברגע שהמלך זז הצדה. שיפודים נדירים יותר מריתוקים כי הם דורשים ששני כלים כבר יעמדו על אותו קו כשהיקר מלפנים — ולכן הם מופיעים בדרך כלל אחרי ששח דחף את המלך לשם.

הזזת כלי אחד חושפת את התקפתו של הכלי שעמד מאחוריו.

זו הטקטיקה החזקה בשחמט בפער ניכר, כי הכלי שמסתלק חופשי לעשות משהו משל עצמו בזמן שההתקפה שנחשפה עושה את העבודה. שני איומים נולדים במהלך אחד, ואף אחד מהם אינו נענה בלקיחת הכלי שזז.

ההתקפה שנחשפת היא שח, ולכן ליריב אין זמן לשום דבר אחר.

התקפה נחשפת שבה הכלי האחורי נותן שח. מה שלא יעשה הכלי שמסתלק — יקח מלכה, יעמוד על משבצת מט, יציב את עצמו להילקח — התשובה חייבת לטפל קודם בשח, ולכן זה קורה בחינם.

שני כלים נותנים שח בו־זמנית, ולכן המלך מוכרח לזוז. לא לחסום, לא לקחת.

זו הטקטיקה היחידה שמולה קיים בדיוק סוג אחד של תשובה חוקית. לקיחת אחד המשחים משאירה את השני; חסימת קו אחד משאירה את השני פתוח. לכן שח כפול מייצר מטים שנראים בלתי אפשריים — למגן עשויות להיות חמש דרכים לעצור כל שח בנפרד ואף לא אחת שעוצרת את שניהם.

אלצו מגן לעזוב את העבודה שהוא עושה.

כלי מחזיק משבצת מט, שורה אחורית, או כלי אחר. תקפו משהו שהוא מעריך יותר, או פשוט קחו משהו שהוא מוכרח לקחת בחזרה, וההגנה שהוא נתן הולכת יחד איתו. ההקרבה נראית לרוב מופרכת עד שאתם שמים לב מה הכלי שלקח כבר אינו מגן עליו.

פתו כלי — לרוב את המלך — למשבצת שבה אפשר לפגוע בו.

הקרבה שהיריב מחויב לקבל, המבוצעת לא כדי לזכות בחומר אלא כדי להציב כלי במקום קטלני: מלך שנגרר למשבצת מזלג, מלכה שנמשכת לקו עם צריח. החומר חוזר מהלך אחד מאוחר יותר עם ריבית.

הזיזו כלי משלכם מדרכה של ההתקפה שלכם.

הקו או המשבצת נכונים, רק שעומד עליהם אחד משלכם. הפינוי מזיז אותו עם קצב — בדרך כלל בשח או בלקיחה, כדי שליריב לא יהיה זמן להתארגן מחדש בזמן שהדרך נפתחת.

חתכו את הקו בין מגן לבין מה שהוא מגן עליו.

הציבו כלי — לעיתים קרובות מוקרב — בדיוק בין צריח לבין המשבצת שהוא שומר. המגן עדיין על הלוח, תיאורטית עדיין מגן, וכבר אינו יכול. נדיר, ומן התבניות הקשות ביותר לראייה, כי הכלי החוסם נראה בדרך כלל כמו טעות גסה.

כלי פועל דרך כלי אחר, לאורך הקו שהוא יתפוס בהמשך.

צריח שמגן על כלי משלו דרך כלי של היריב, או תוקף דרכו. עדיין לא קורה דבר; מה שחשוב הוא מה יקרה כשהכלי שבאמצע יזוז או יילקח. לראות רנטגן זה בדרך כלל מה שגורם לחילוף ש«מפסיד חומר» לא להפסיד חומר.

המהלך שבאמצע: לפני שאתם לוקחים בחזרה, עשו משהו כופה יותר.

מגרמנית Zwischenzug, וזו הסיבה הבודדת השכיחה ביותר לכך שווריאציה מחושבת מתבררת כשגויה. אתם מצפים ללקיחה חוזרת; במקומה בא שח, או איום גדול יותר, ועד שהלקיחה החוזרת מתרחשת העמדה השתנתה. חפשו אותו בכל פעם שרצף נראה כפוי.

עצם החובה לשחק היא הבעיה.

כל מהלך חוקי מרע את העמדה, ולוותר על התור אסור. זה בראש ובראשונה רעיון של סופי משחק — סופי משחק של רגלים מוכרעים בו — וזו הסיבה ש«אופוזיציה» חשובה: מי שנאלץ לזוז הצדה ראשון מוסר את המשבצת. זה כמעט המצב היחיד בשחמט שבו הזכות לשחק היא נטל.

מלך שכלוא בידי הרגלים של עצמו מקבל מט בשורה הראשונה.

המט השכיח ביותר בין שחקנים שהצריחו והשאירו את הרגלים במקומם. לעיתים רחוקות הוא מופיע כמט על הלוח — הוא מופיע כאיום שזוכה בחומר, כי כל מהלך הגנה מוכרח להמשיך לכסות את השורה הזו. כל משפחת טקטיקות ההסחה קיימת כדי להסיר את הכיסוי הזה.

פרש מַמֵּט מלך שכלי עצמו סגרו עליו.

סיומה של מורשת פילידור: הקרבת מלכה ב־g8, הצריח לוקח בחזרה, הפרש מ־f7 נותן מט והמלך מוקף באנשיו שלו. נדיר במשחקים אמיתיים ובכל זאת כדאי להכיר, כי דווקא התבנית הזו היא שגורמת לכם להביט לפינה ולספור משבצות מילוט.

משהו פשוט אינו מוגן וניתן לקחת אותו.

אין בזה זוהר, והוא מכריע יותר משחקים מכל השאר ברשימה הזו יחד. רוב ההפסדים מתחת ל־1800 הם שחקן אחד שלוקח כלי חינם שהשני איבד מעיניו. ההרגל שמרפא את זה הוא לבדוק מה עומד חשוף — בשני הצבעים — לפני כל מהלך.

לכלי אין משבצת בטוחה והוא ניתן למרדף בנחת.

בדרך כלל רץ שלקח רגלי שהיה צריך להשאיר, או פרש שיצא לשלול שלל. הטקטיקה אינה מכה אחת אלא חניקה: קחו את המשבצות אחת־אחת והכלי ייפול בלי שתידרש שום הקרבה.

המהלך המנצח אינו שח, אינו לקיחה ואינו איום.

זו הסיבה ששחקנים חזקים מוצאים צירופים שאחרים מפספסים. אחרי רצף כפוי התשובה היא מהלך צנוע שמסיר את משבצת המילוט האחרונה, והוא בלתי נראה למי שמחשב רק שחים ולקיחות. כשעמדה נראית מנוצחת ושום דבר כופה אינו עובד, חפשו את השקט.

תנו חומר תמורת משהו ששווה יותר מחומר.

זמן, קווים, משבצות, או מיקומו של מלך היריב. הקרבה אמיתית אינה הימור; היא חישוב עם סוף מוגדר. מה שמפריד בין הקרבה שעובדת לזו שאינה עובדת הוא כמעט תמיד השאלה אם הכלים המגינים מספיקים לחזור.

רגלי הקרוב להכתרה משנה את ערכו של כל כלי אחר.

רגלי בשורה השביעית אינו רגלי; הוא מלכה שמשהו מוכרח לשמור עליה, ואותו משהו כבר אינו חופשי. רוב טקטיקות סופי המשחק עוסקות למעשה במתח שבין עצירת רגלי לבין עשיית כל דבר אחר.